אליזבת ויג'ה לה ברון- ציירת ואמא במאה ה18

מאמר זה מבוסס על עבודה סמינריונית שהוגשה לפרופ' יוני אשר, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב, 2003 .

 תמונות וביבליוגרפיה מרכזית  בסוף המאמר

אליזבת ויג'ה לה ברון, Elisabeth Vigee Le Brun  , 1755-1842

מי שמגיע למוזיאון או פותח ספר של תולדות האמנות, לרוב יתקל בציורים של גברים ולכן הדעה הרווחת היא שאין בכלל ציירות נשים, אך מסתבר שיש אמניות נשים במאה ה18 ואף כאלו שהיו מפורסמות מאוד בזמנן והתפרנסו בכבוד מיצירתן. אך דרכן של אמניות אלו לא הייתה קלה וגם כאשר הגיעו למעמד הנכסף  תמיד הייתה סביבן חרושת של שמועות ודעות קדומות כגון שגברים הם אלו שמציירים להן את ציוריהן.

 הדעה המקובלת הייתה שלציירות "אין את היד (הכוח), את הראש (ההגיון) ואת הלב (התשוקה) שמאפשרים לצייר ציור היסטורי טוב".  מה שהטבע כן העניק לנשים זה את היכולת לחקות . ציור דיוקן אינו קשה מנטאלית כמו ציור היסטורי והוא דורש רק כשרון טכני ואת היכולת לחקות את הטבע.   המקור לדעות אלו הם הדיונים המדעיים של המאה ה18 על רוחן וגופן של נשים, הרחם הפך להיות האיבר שמופקד על חולשתן של הנשים גם מנטאלית וגם פיזית. האימהות היא  התרופה  לדמיון המפותח מדי של הנשים.

בפועל  נשים הרוויחו כמו הגברים בתחום  והיוו חלק ניכר מהאמנים באותה התקופה. הן נחשבו מכובדות בכל תחומי הציור אך בעיקר בתחום הפורטרטים בו הן תפסו את מרבית השוק.  העובדה שהן לא היו חלק מהאקדמיה ולא הציגו בסלונים הרשמיים עזרה במחיקתן מהתודעה הציבורית. הפורטרטים שמזוהים עם נשים לא מראים פחיתות בכישרון או במיומנות.  באופן בלתי מפתיע , עליית מעמדן של הנשים גרר התמרמרות אצל גברים שחונכו באקדמיה וציפו לפרוץ את דרכם בעולם גברי זה.  הם טענו שאישה שיש לה קריירה , מזלזלת גם בתפקידיה הטבעיים כאישה וגם בסמכות הגברית בכל מה שקשור להצלחה ומקצועיות.

 אחת מאותן ציירות מפורסמות בתקופתן היא אליזבת ויג'ה לה ברון.

פרסומה הרב של ויג'ה לה ברון בתקופתה הוא  כציירת של נשים,  בעיקר של המלכה מרי אנטואנט. היא עצמה נחשבה כאישה אופנתית בעלת טעם טוב וכמכתיבת אופנה בתקופתה.   הצלחתה כציירת דיוקנאות נבעה מכישרונה לתאר את המציאות עם דמיון משמעותי אך יחד עם זאת להפוך אותה ליפה ולאידיאלית.

      אליזבט ויג'ה נולדה בפריס  ב 16 לאפריל 1755 לאב צייר פורטרטים בשם לואיס ויג'ה  ((Louis Vigee  ולאם ספרית בשם ג'ין מאיסן  (Jeanne Maissin). בשל הכישרון שהיא מגלה מגיל צעיר , כבר בגיל 12 היא מורשית להיות נוכחת בשיעורי הרישום שנותן אביה בסטודיו שלו. להיותו של אביה צייר יש חשיבות גדולה בהתפתחותה כאמנית מכיוון שרוב הציירות באותה התקופה הן בנות או אחיות של ציירים, דבר שאיפשר להן גישה לסטודיו ואפשרות להתאמן. לימוד ציור במסגרות רשמיות כמו האקדמיה היה אסור על נשים,  למעשה הכשרתה המקצועית תהייה אוטודידקטית.

ב  1774  בגיל 19,  היא כבר  מרוויחה כסף רב מציוריה עד שהיא מושכת את תשומת לב השלטונות שאיימו עליה במאסר אם תמשיך לעבוד ללא רשיון.  כדי שתוכל להמשיך  ולהתפרנס היא נרשמת  באקדמיה של סנט לוק (Saint Luc). (גילדה של ציירים)  מנקודת זמן זו היא הופכת לציירת פורטרטים אופנתית ומתחילה לקבל הזמנות מהאצולה. נשים נהרו אל הסטודיו שלה גם בשל ציוריה היפים וגם בשל העובדה שויג'ה לה ברון ידעה איך להנעים את זמנן בשיחה משעשעת ולהקל עליהן את הישיבה הקפואה והקשה בזמן הציור .  הזמנתה הראשונה מהחצר המלכותית היא ב 1776 מאחיו של המלך.

ב 1776 היא נישאת לג'אן בפטיסט פייר לה ברון ( Jean Baptiste Pierre Le Brun ) שהיה סוחר ומבקר אמנות והיה אחראי במידה רבה על עיצוב הטעם האמנותי בסוף המאה ה18 בצרפת. לנישואיה משמעות בהתקדמותה האמנותית והחברתית.   דרך בעלה היא נחשפה בצורה קבועה לעבודות מרחבי אירופה ולחברה הגבוהה אליה היה קשור . הסלון שנערך בביתה וארוחות הערב, היו מהמפורסמים והפופולריים בפריס  של קדם  המהפכה. בביתה ביקרו ציירים, סופרים, פילוסופים ואנשי שם אחרים כמו גם אנשי החצר של ורסאי שברחו מהשעמום החצרוני .

בשנת 1780 ב 12 לפברואר נולדת ביתה היחידה ג'ולי ( Jeanne Julie Louise). החיבור בין אמהות ואמנות נעשה על ידי ויג'ה לה ברון עצמה בזיכרונותיה  כאשר היא מספרת שביום הלידה היא נשארה כל היום בסטודיו והמשיכה לעבוד בין הצירים על  הציור שאותו ציירה באותו זמן : 'ונוס קושרת את כנפי קופידון' ( Veneus Tyinig Cupid`s Wings). הציור הזה נחשב לציור  בז'אנר המיתולוגי/היסטורי , שעל פי התפיסה באותה תקופה, נחשב לז'אנר גברי, רחוק מאוד מנשיות ואמהות. היא מדגישה את הלידה המשותפת של ביתה ושל הציור שהוצג בסלון ב 1783 ובכך היא  מדגישה את יכולותיה ואת הקלות שבה שני הדברים נעשים.

ב 1778 היא מוזמנת לצייר את הציור הראשון החי של המלכה. גם קודם היא ציירה את המלכה על סמך הזמנות מאנשים פרטיים שונים, אך זהו הדיוקן הראשון על פי המודל המקורי. מארי אנטואנט ייעדה אותו עבור  אימה מארי תרז . הקיסרית הייתה שבעת רצון מאוד מהציור וזה מה שהבטיח לויג'ה לה ברון את מקומה כציירת החצר של המלכה.    ציור זה נחשב להצלחה גדולה , והאמנית  הוזמנה לעשות ממנו שישה העתקים שנשלחו למקומות שונים.

 ב 1783 ויג'ה לה ברון מתקבלת לאקדמיה המלכותית לציור ולפיסול.

קבלתה מתאפשרת כנראה  בהוראת המלך,   עד אז נאסר עליה להתקבל לאקדמיה בשל האיסור לקבל אמנים שיש להם קשרי משפחה עם סוחרי אמנות.   

 במקביל לויג'ה לה ברון היו באקדמיה עוד שלוש אמניות באותה התקופה, ולא כי לא היו עוד ציירות, אלא כי זו הייתה ההחלטה של האקדמיה: להגביל את מספר הנשים החברות בו זמנית לארבע:  אן ולאייר-קוסטר (Anne Vallayer- Coster 1744-1818), אדלייד לאביל-גיארד (Adelaide Labille-Guiard 1749-1803), ותרז רבול-ויאן (Therese Reboul- Vien 1735-1805 ). האמניות הציגו  מיצירותיהן בסלון בז'אנרים כגון דיוקן, טבע דומם ונופים שנחשבו ז'אנרים פחותים מהז'אנר ההיסטורי והמיתולוגי שהיה נחלת הגברים. 

לאחר המהפכה הצרפתית נאסר על נשים להיות חלק מהאקדמיה המלכותית לא ככלל ולא כיוצא מן הכלל. מנשים נשללה האפשרות להשתייך למעמד היוקרתי ומהאפשרות של הכרה ציבורית של הסלון הרשמי.  הן המשיכו להציג בסלונים הפרטיים וזכו שם להצלחה.

ב 1789 בשל המהפכה וזיהוייה עם המשטר, היא בורחת מצרפת יחד עם ביתה ג'ולי, ונודדת ברחבי אירופה  לתקופה של 12 שנים. בתקופה זו היא חיה בעיקר באיטליה וברוסיה שם היא מתקבלת בהערכה וממשיכה לצייר את האצולה המקומית. כשהמצב בצרפת מאפשר היא חוזרת לפריס.

ב 1835 מתפרסם לראשונה ספר הזיכרונות של האמנית אותו היא כתבה כאוטוביוגרפיה.   היא משלבת בו קטעי זיכרונות ( שאינם תמיד תואמים את המציאות לא מבחינה כרונולוגית ולא מבחינת הסיפורים עצמם), שירים שכתבו לה מעריצים , מכתבים שכתבו לה והיא כותבת לאחרים, היא מזכירה ביקורות ורכילויות שנכתבו עליה, היא כותבת על העדפותיה בתחום האופנה  ונותנת עצות כיצד יש לצייר פורטרטים. כל אלו נותנים תמונה מאוד מסוימת על האמנית – כפי שהיא רוצה שיזכרו אותה : אישה יפה,  מיוחדת  ופופולארית שהקדישה את חייה לאמנות.  עד היום החוקרים לא יודעים מה מהדברים היא באמת כתבה ומה כתבו אחרים בעבורה.  חשוב לציין שמסמך זה מהווה בסיס לכל המחקרים עליה ועוזר מאוד בניתוח יצירותיה וחייה.

בשנת  1842 בגיל 87 , אליזבת ויג'ה  לה ברון נפטרת  בדירתה בפריס .

דיוקן עצמי, 1782

דיוקן עצמי עם ג'ולי- דיוקן עצמי כיווניה, 1786

מארי אנטואנט עם ילדיה, 1787 

שלום מביא שגשוש, 1783

מארי אנטואנט בשמלת מוסולין  1783

ביבליוגרפיה נבחרת:

Baillio j., Elisabeth – Louise Vigee Le Brun 1755-1842 , Exh. Cat.,  Kimbell Art Museum, fort Worth ,1982. From:  http://www.batguano.com/kamvlbcatalog.html

Bischoff, I., “Vigee-Le Brun and the Woman of the French Court,” Antiques, (November 1967), pp. 706-712. From: http://www.batguano.com/VLBFpaintstxt.html

De Girolami Cheney, L., A. Craig Faxon and K. Lucey Russo,  Self- Portraits by Woman Painters, Ashgate Publishing Limited, Aldershot, Brookfield, 2000.

Diaconoff, S., “Ambition, Politics and Professionalism: Two Women Painters,” Eighteenth-Century Women and the Art,  Keener, F. M., and S. E. Lorsch, Greenwood Press, New York, Westport-Connecticut, London, 1988,pp.201-208. 

Greer, G., The Obstacle Race: the Fortunes of Women Painters and Their Work, Pan Books Ltd, London, 1981.

Halliday, T., Facing the Public: Portraiture in the Aftermath of the French Revolution, Manchester University Press, Manchester and New York, 2000.

Parker, R., and G. Pollock , Old Mistresses: Women, Art and Ideology, Routledge & Kegan Paul, London and Henley, 1981.  

Pollock, G., Defferencing The Canon: Feminist Desire and the Writing of Art’s Histories, Routledge, London and New York, 1999.

Rosenberg , P., “A Drawing by Madame Vigee-Le Brun,” The Burlington Magazine, vol. 123, (December 1981), pp.739-740.

Sheriff, M. D., The Exceptional Woman: Elisabeth Vigee Le Brun  and the Cultural Politics of Art , The University of Chicago Press, Chicago and London,1996.

Cronology of The Life of Vigee Le Brun, From:http://www.batguano.com/vlbchrono.html