מאמר ביקורת של סמדר שפי שפורסם במוסף גלריה בעיתון הארץ בתאריך 14.8.2012
גם אני מופיעה כאן
תערוכה: תכשיטים קטנים של התכלות
כשעבודות הקרמיקה והחימר של "קולות באדמה" מתרחקות ממוטיבים צפויים, הן מצליחות לחדש
עם הרבה כוונות טובות, עם חידושים מסוימים ועם לא מעט בעיות, "קולות האדמה" היא תערוכה שיש בה עניין. שיר מלר-ימגוצ'י וענת טורבוביץ מציגות עבודות של אמנים היוצרים בקרמיקה סביב הנושא האקולוגי, מהיבט שניתן לקרוא לו רוחני, או במלותיהן שלהן, כזה "המאניש את האדמה ומבקש דרך המדיה לבטא את האמת של החומר, לקרב אותנו אל עצמנו, להאזין לאדמה".
העיסוק באקולוגיה הוא כיום בלב הקונצנזוס וכאן הוא נבחן באמצעות עבודת קרמיקה, מדיום שמקופלות בו קרבה לטבע והיסטוריה ארוכה. אלא שבארץ תופסת אמנות הקרמיקה מקום משני למדי ונחשבת במידה רבה לעיסוק של חובבנים. עוד מימי ראשית היישוב נדחקו עבודת הקרמיקה והפיסול בחימר לשוליים, הרחק ממה שנחשב לאמנות גבוהה. בין הסיבות שהובילו לכך: העיסוק בחומר הזה זוהה עם התרבות הפלסטינית המקומית, שמרבית העוסקים בו היו עוסקות, ולכן התחום סווג בקלות כאומנות ¬ כלומר, מלאכה ¬ולא כאמנות. עוד סיבה מענינת היתה העובדה שהתחום הזה, למרות שטופל בכמה מעוזי מודרניזם (בהם הבאוהאוס, האמנות הקונסטרוקטיביסטית ברוסיה) נחשב למסורתי, שמרני ולעתים אנכרוניסטי.
היו מספר יוצאי דופן בתמונה הכוללת הזאת, למשל ההכרה הנרחבת-יחסית בעבודות של מוד פרידלנד, לידיה זבצקי או נורה ונעמי; ואולי אפשר לחשוב בהקשר זה גם על כדורי הזהב-פורצלן שהוצגו לא מזמן בתערוכה המרהיבה של מוש קאשי במוזיאון הפתוח בתפן. מכל מקום, מעט מוסדות עוסקים באופן שוטף בהצגת התחום (בהם, בית אהרון כהנא ברמת גן ובית בנימיני החדש בתל-אביב ), ועם זאת הביאנלה לקרמיקה (שתיערך בשנה הבאה בפעם השביעית) כבר התבססה כארוע מעורר עניין.
"קולות האדמה" מוצגת במוזיאון וליפריד בקיבוץ הזורע, שאוספו הקבוע הוא של אמנות מהמזרח הרחוק. במזרח נתפשת הקרמיקה כעוד אופציה ביצירה העכשווית והיא מעולם לא נדחקה מהזרם המרכזי כמו בארץ.
זהירות, אקולוגיה
מרבית האמנים המציגים בתערוכה "קולות האדמה" מזוהים עם התחום שנים רבות. חבל שההתייחסות כאן לשאלות אקולוגיות, למרות חשיבותה העצומה, היא לא פעם צפויה עד כדי כך שהיא הופכת שטוחה. דומה שהמיתוסים הגדולים המצויים ¬ באופן כמעט בלתי נמנע ¬ בתודעת המתבוננים בעבודות קרמיקה, הם דומיננטיים מדי. לעולם נחשוב על קרמיקה בהקשר סיפור בריאת האדם בספר בראשית (פרק ב: "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה") ובהקשר סיפור הגירוש מגן עדן (פרק ג: "בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב"
עבודות כמו של הפיסול ליה בורס, שמציגה דמות אנושית מחימר ליד צמח, או כמו הווידיאו "שום דבר מלבד רחם" של יואב אדמוני, או "עקבות" של ורדה יתום, טעונים בסוג הפאתוס שגורם לא פעם לרתיעה מאמנות במדיה הקרמית. אדמוני עוקב אחר מעין לידה או בקיעה מתוך חומר, כשההקשרים חומר¬אדמה¬אמא-אדמה¬רחם ברורים מאוד. יתום יוצרת דמות שנדמית ז'אנרית לגמרי מחימר לא שרוף על בד.
המיצב "התכלות" (2012) של תגית כלימור עשוי משברים של אריחי קרמיקה, כאלו המשמשים תדיר לריצוף, ומהם נבנית צללית של עיר המונחת על הרצפה. היא מצליחה להיות מטרידה באפרוריות שלה, בכך שחלק מהבניינים כאילו מרחף, בכך שנקודת המבט שלנו לא לגמרי ברורה. העבודה בקרמיקה מתועשת, המרוחקת מהמיתוס הטבעי של החומר, היא מוצלחת במקרה זה, והתחושה שבין משחקיות לבין ערעור היציבות פועלת היטב על הצופה.
מוריה מאורי-רוזנבלום מציגה את "קו אפס: יבשה", עבודה העוסקת במוטיב ימי, באלמוגים, אחד מאוצרות הטבע שהפגיעה בו מתועדת היטב. העבודות שלה עשויות משילוב של חומר קרמי, פרפין וחלוקי נחל יפים, והן מציעות ספק התבוננות בטבע דומם ספק יד זיכרון. מאורי-רוזנבלום יצרה מה שנראה כתכשיטים קטנים של התכלות, תוך שהיא מדגישה את המלאכותיות של הפרפין הלבן.
אילת זר-שינבוים מציגה את "צמיחה", עבודה יפה מ 2012 העשויה חומר לבן שרוף, חומר לבן לא שרוף, וזרעים. זר-שינבוים דנה בשאלת פוטנציאל החיים של החומר, ושוב מיתוס הבריאה משליך על הקריאה העכשווית. מטרידה גם הקירבה לעבודות שיצר בתחילת העשור הקודם אודי אבן, חבר בקבוצת "זיק" ואמן בולט שהלך לעולמו ב 2004. אבן גידל נבטים בתוך חימר בצורות שונות, כמין עבודות אמנות בתהליך.
ריקי מנור, נעמי אשחר ושלמה סרי מציגים מיצב שיוצר תחושה כאילו הועמד במוזיאון מדע (מהסוג שנלווית לו קריינות דרמטית). העבודה משלבת וידיאו, צילום ואובייקטים קרמיים במה שנראה כמו צילום מקרוב של מאגמה רותחת. כל אחד מהמרכיבים יפה אך הצירוף אינו הופך את המיצב ליותר מסך חלקיו.
בין העבודות הבולטות יש גם כאלה שהקשר שלהן לנושא התערוכה הוא פחות ישיר, כמו "שפת האדמה שלי" (2012) ¬ עמוד של חומר שכמו נעטף בתוך עצמו בשכבות דקות ואפורות המאיימות להתפורר, והוא נראה משהו שבין תוצאה של תהליך טבעי -עמוד סלע סחוף - לבין פסל. גם המיצב "חראם" של נועה אלמגור מ 2009 נראה כמו שורת מגדלים מתפוררים (מזכיר במידה מסוימת עבודות של חיימי פניכל) והוא יפה ומטריד.
הכיוון שבחרו האוצרות, שילוב של קרמיקה ומדיות אחרות, הוא מצוין וחיוני כדי להפוך את היצירה בחומר הזה לחלק משיח האמנות. הצילומים המרשימים של יזי מיכאלוביץ מוצגים לצד עבודות החימר ונדמים כמין דיוקנאות של שטח קרקע קטן שמתגלות בו תצורות רבות. זה נראה כמו חקירה קשובה למה שעתיד לעבור גלגולים רבים.
"קולות האדמה", פיסול קרמי בהקשבה לאדמה. אוצרות: שיר מלר-ימגוצ'י וענת טורבוביץ. מוזיאון ויליפריד, קיבוץ הזורע
העיסוק באקולוגיה הוא כיום בלב הקונצנזוס וכאן הוא נבחן באמצעות עבודת קרמיקה, מדיום שמקופלות בו קרבה לטבע והיסטוריה ארוכה. אלא שבארץ תופסת אמנות הקרמיקה מקום משני למדי ונחשבת במידה רבה לעיסוק של חובבנים. עוד מימי ראשית היישוב נדחקו עבודת הקרמיקה והפיסול בחימר לשוליים, הרחק ממה שנחשב לאמנות גבוהה. בין הסיבות שהובילו לכך: העיסוק בחומר הזה זוהה עם התרבות הפלסטינית המקומית, שמרבית העוסקים בו היו עוסקות, ולכן התחום סווג בקלות כאומנות ¬ כלומר, מלאכה ¬ולא כאמנות. עוד סיבה מענינת היתה העובדה שהתחום הזה, למרות שטופל בכמה מעוזי מודרניזם (בהם הבאוהאוס, האמנות הקונסטרוקטיביסטית ברוסיה) נחשב למסורתי, שמרני ולעתים אנכרוניסטי.
ריקי מנור, שלמה סרי ונעמי אשחר, "תסיסה" מיצב קרמי בשילוב וידיאו, 2012. צילום: רן ארדה
"קולות האדמה" מוצגת במוזיאון וליפריד בקיבוץ הזורע, שאוספו הקבוע הוא של אמנות מהמזרח הרחוק. במזרח נתפשת הקרמיקה כעוד אופציה ביצירה העכשווית והיא מעולם לא נדחקה מהזרם המרכזי כמו בארץ.
זהירות, אקולוגיה
מרבית האמנים המציגים בתערוכה "קולות האדמה" מזוהים עם התחום שנים רבות. חבל שההתייחסות כאן לשאלות אקולוגיות, למרות חשיבותה העצומה, היא לא פעם צפויה עד כדי כך שהיא הופכת שטוחה. דומה שהמיתוסים הגדולים המצויים ¬ באופן כמעט בלתי נמנע ¬ בתודעת המתבוננים בעבודות קרמיקה, הם דומיננטיים מדי. לעולם נחשוב על קרמיקה בהקשר סיפור בריאת האדם בספר בראשית (פרק ב: "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים; ויהי האדם לנפש חיה") ובהקשר סיפור הגירוש מגן עדן (פרק ג: "בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב"
גדולה עוגן, "זכרונות של כדים", 1998. צילום: רן ארדה
המיצב "התכלות" (2012) של תגית כלימור עשוי משברים של אריחי קרמיקה, כאלו המשמשים תדיר לריצוף, ומהם נבנית צללית של עיר המונחת על הרצפה. היא מצליחה להיות מטרידה באפרוריות שלה, בכך שחלק מהבניינים כאילו מרחף, בכך שנקודת המבט שלנו לא לגמרי ברורה. העבודה בקרמיקה מתועשת, המרוחקת מהמיתוס הטבעי של החומר, היא מוצלחת במקרה זה, והתחושה שבין משחקיות לבין ערעור היציבות פועלת היטב על הצופה.
תגית כלימור, "התכלות", 2012. צילום: רן ארדה
אילת זר-שינבוים מציגה את "צמיחה", עבודה יפה מ 2012 העשויה חומר לבן שרוף, חומר לבן לא שרוף, וזרעים. זר-שינבוים דנה בשאלת פוטנציאל החיים של החומר, ושוב מיתוס הבריאה משליך על הקריאה העכשווית. מטרידה גם הקירבה לעבודות שיצר בתחילת העשור הקודם אודי אבן, חבר בקבוצת "זיק" ואמן בולט שהלך לעולמו ב 2004. אבן גידל נבטים בתוך חימר בצורות שונות, כמין עבודות אמנות בתהליך.
שרי מנולה שטמפלר, "זעקה אילמת", 2012. צילום: רן ארדה
בין העבודות הבולטות יש גם כאלה שהקשר שלהן לנושא התערוכה הוא פחות ישיר, כמו "שפת האדמה שלי" (2012) ¬ עמוד של חומר שכמו נעטף בתוך עצמו בשכבות דקות ואפורות המאיימות להתפורר, והוא נראה משהו שבין תוצאה של תהליך טבעי -עמוד סלע סחוף - לבין פסל. גם המיצב "חראם" של נועה אלמגור מ 2009 נראה כמו שורת מגדלים מתפוררים (מזכיר במידה מסוימת עבודות של חיימי פניכל) והוא יפה ומטריד.
הכיוון שבחרו האוצרות, שילוב של קרמיקה ומדיות אחרות, הוא מצוין וחיוני כדי להפוך את היצירה בחומר הזה לחלק משיח האמנות. הצילומים המרשימים של יזי מיכאלוביץ מוצגים לצד עבודות החימר ונדמים כמין דיוקנאות של שטח קרקע קטן שמתגלות בו תצורות רבות. זה נראה כמו חקירה קשובה למה שעתיד לעבור גלגולים רבים.
"קולות האדמה", פיסול קרמי בהקשבה לאדמה. אוצרות: שיר מלר-ימגוצ'י וענת טורבוביץ. מוזיאון ויליפריד, קיבוץ הזורע
עבודות יפייפיות, הרבה כבוד.
השבמחקתודה רבה
השבמחקיש אפשרות לעצב/לפסל דמויות של שחקני כדורגל?
השבמחקשלום. זה לא ממש התחום שלי.בכל מקרה תודה על הפניה. אילת
מחק